<h1>רבינו יהונתן מלוניל — שבת</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[שבת ע"ג ע"א] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ותולדותיהן רבים. הזורע הוא אב בזרעים וכנגדו באילנות, נוטע או מבריך או מרכיב, אבל זומר תולדה. ואם עשה כל אלו הארבעה, בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת, ולאילו הנזכרים יש תולדות רבות. והחורש הקרקע לזרוע בתוכו. ובגמ' [ע"ג, ב'] פריך אמאי לא נקיט ברישא החורש קודם הזורע, שהרי אין דרך העולם כן. ומתרץ להודיענו שאם היה בארץ קשה ונחרשה ונזרעה, אם חזר וחרשה אחר כך מיחייב נמי משום חורש. והקוצר הוא אב... לזרעים. ובאילנות, הבוצר בכרמים. והמוסק בזיתים. והגודר בתמרים. והאורה בתאנים. והמעמר, מי שמאסף הזרעים הנתלשים שהניחום הקוצרים, והאוסף אותם וצוברם במקום אחד וקושרן נקרא מעמר. הדש, בפירות להוציא הבר מן הפסולת שעליו. והכותש להסיר קליפת החטה והשעורה הדקה [ה]מחוברת עמו לגמרי, לפי שרוצה לאכלם במעשה קדירה, הוא מקרי מגמ' כותש והוי תולדה דדש. הזורה, ברחת לרוח או בכברה שנקביה גסין להפריש בין התבן ובין האוכל. הבורר, פסולת מתוכו, כגון צרורות ועפר. המרקד, בנפה להסיר הסובין והמורסן ואע"פ שכל אלו השלשה זורה ובורר ומרקד כולם דומין זה לזה, שכולן להסיר הפסולת מן האוכל, אפילו הכי חשבינן להו כשלשה, לפי שאין מעשיהן שוין ואינן בזמן אחד ובבת אחת, אלא בזה אחר זה. הלש והאופה, וסדורא דפת נקט [עיין גמ' ע"ד, ב'] ובסמנין הבולל והמבשל. והמגיס בקערה של בשר העומדת על האש מיחייב משום מבשל לפי שהוא ממהר בישולו. וכן המשים כיסוי של קדירה על הקדירה מיחייב משום מבשל ושיעור הלש והאופה הוי כגרוגרת, דבהני חשיב לענין שבת.
וכל אלו הארבעים אבות מלאכות ממשכן גמרי' להו, ולהכי כתיבא מלאכת שבת גבי מלאכת המשכן, להודיענו שכל אותה מלאכה שהיא חשובה במשכן, דכתיב ביה מלאכת מחשבת, היא אותה בשבת. ובבנין המשכן והיריעות שש ועזים ועורות האלים והתחשין והסמנין הצריכים לצבעם בתכלת היו כל אלו ארבעים חסר אחת. הגוזז את הצמר, כגון צמר רחלים וכבשים. ותולש אב בנוצה של עזים וכן בכנף העוף. המלבנו, מכבסו בנתר. מנפצו, אשככפיי בלע"ז, במסרקות של ברזל שיש להן שינים הרבה. המסיך, אורדיך בלעז. בתי נירין, ליצש שנתן שני חוטין בתוך בית ניר. ושיעור מלבן ומנפץ וצובע וטווה מפורש בפרק האורג [לקמן ק"ה א']. וגוזז שלא נזכר שם, נראה שהוא כשיעורם, ושיעורם כמלא רוחב הסיט כפול הסיט, הוא הפרש שבין אצבע לאמה כמה שאדם [יכול] להרחיבם, ופי שנים כזה הוי שיעורם. האורג שני חוטין, אע"פ שלא יארוג אותן ברוחב כל היריעה אלא כשיעור מלא רוחב הסיט כפול מיחייב. הפוצע שני חוטין, שני ראשי חוטין כשנפסק החוטין באמצע היריעה ורוצה לחבר לו ולהשלימו פוצע שני חוטין ושוזר אותן בראשי אצבעותיו, ואע"פ שלא יקשרם יתקיים עד שיושמו ביריעה. ופעמים שקושר אותן בלא פציעה. והקושר, הוא הקושר הנזכר בזו המשנה. והמתיר, פעמים שהוצרך האורג להתיר קשרים הנמצאים בחוטי האריגה שנקשרו בשעת הטוויה, וכשאינן מתוקנים ונקשרים כהוגן מתירו ומתקנו כרצונו. התופר שתי תפירות, ובגמ' פריך הא לא קאי, ומשני בקושר בו קשר עד שאינו יכול לצאת, ומיחייב תרתי משום תופר ומשום קושר. הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, אע"פ שמקלקל הוא, כיון שכוונתו לתקן בסוף מיחייב. ופעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתפרו יפה אלא אם כן קרעו, וכענין זה במשכן, שכן יריעה, שנפל בה דרנא קורעין אותה ותופרין אותה. וכל מקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן, אבל מקלקל לגמרי שאין סופו לתקן פטור אבל אסור. והקורע בחמתו, אע"פ שפטור משום שבת, מיחייב משום שנראה כעובד ע"ז שהיום אומר לו יצר הרע עשה כן ולמחר אומר לו לך עבוד ע"ז. ואם קורע למירמא אימתא אאינשי ביתיה, או על מי שנתחייב לקרוע עליו במותו, מיחייב משום שבת שהרי מתקן הוא. הצד את הצבי, וכל מלאכות אלו נוהגות בתחשים ובעורותיהם שהיו צדין תחש. השוחטו, לפי שתחש בימי משה עור של בהמה טהורה היה ובשרו היה כשר ולכך היו שוחטין אותו, [ו]גם באילים המאדמים, ומיחייב משום נטילת נשמה והוא הדין למנבלו או לעוקרו. המולחו, לעור אע"פ שלא נשלם עבודו בכך והוא ראש עבודו. ובגמ' פריך, היינו מעבדו היינו מולחו, ובמעבדו סגי ליה. ומשני אין הכי נמי, וכי תימא בצריך להו עייל שרטוט במקומו, שכשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי שהיה רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר, ואחר כך מעביר הסכין דרך השרטוט. המעבדו, בסיד ובשאר עבודי העורות לעשותו קלף או לעשותו עור. המוחקו, מגרר שערו או הבשר שנשאר בעור מצד הבשר. מחתכו, מקצצו ומחתכו לרצועות שוות זו כזו, וכן לסנדלים, וכל דבר הנחתך לשני דברים שווין זה כזה מיחייב משום מחתך. ובמשכן היו חותכין עורות האילים המאדמים, שאם היו עושין כדי שיזדמן זה רחב וזה קצר וזה ארוך וזה קצר, השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כך, לפני מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה. הכותב שתי אותיות, שכן היו כותבין בקשרי המשכן באחת אות אחת ובשנית שתי אותיות, לידע איזה הוא בן זוגו. והאות באחת לא היה סימן אם לא יבא השנית שכתוב בם שתי אותיות, או שתי סימנין. אי נמי היו כותבין בשני קרשים שני אלפין, אחת בזו ואחת בזו. ובשני קרשים הסמוכין להן שני בתין, אחת בזו ואחת בזו. אבל בזה הענין יש לטעות אלא א"כ כותבין הראשונה למעלה ובקרשו השנית למטה הרבה, שלא יטעה בין אלף לאלף ובין בית לבית. המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, שפעמים במשכן היו טועין בכתיבתן כשרושמין הקרשים והיו מוחקין אותו סימן על מנת לתקן. הבונה והסותר על מנת לבנות, שכן היתה סתירת המשכן על מנת לבנותו בשעה שהן חונין. ויש מן התנאין [לעיל ל"א, ב'] שאומר כשסותר על מנת לבנות במקומו מחייב, כגון חס על הפתילה להדליק בה פעם אחרת, אבל חס על השמן או על הנר שאין הבנין במקום הסתירה פטור. ואם תאמר הלא משכן סותר על מנת שלא לבנות במקומו הוא. ומתרץ כיון דכתיב על פי יי' יחנו ועל פי יי' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי, ויש מי שמחייב גם כחס על השמן ועל הנר אע"ג דאינו על מנת לבנות במקומו, דדמי לגמרי למשכן וכיון דסופו לתקן מיחייב. המכבה והמבעיר [לפנינו: המבעיר והמכבה] באש שתחת הדוד של סממנין. פעמים שמכבה האש שלא יקדחו הסממנין שבקדירה ומבעירן אחר כך כדי לבשלם, וזהו כמו הבונה והסותר, והוא מכבה על מנת להבעיר במקומו. אי נמי מכבה על מנת לעשות פחמין ולהבעירם, כשמתיכין אדני המשכן וקרסיו וטבעותיו. המכה בפטיש, שכן דרך האומנין כשגמרו מלאכתן מעיינין בה אם דבר מעט נשאר לתקן ומתקנה בקורנס שבידו, לעגל אותה, או להרחיבה במקום שאינו רחב כשאר החתיכה, או לקצר אותה אם הוא רחב משאר החתיכה והוא נקרא מכה בפטיש, לפי שבפעם אחת בלא טורח גדול לתקן. וכל דבר שהוא
גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש ומתחייב עליו, וכן אמרי' בגמ' [ע"ה, ב'] מי שמסיר הקשרים הנעשים ביריעה בשעת אריגתא מיחייב משום מכה בפטיש, שזה גמר מלאכת האריגה לעיין ולתקן מה שנשאר בה לתקן. והמוציא מרשות לרשות, מרשות היחיד לרשות הרבים, כדאשכחן במשכן איקרי מלאכה כשהיו מוציאין נדבתן מרשותן ומביאין אותה לרשות הרבים, מחנה לויה שהוא מחנה משה, שהיה רשות לכל ישראל לעמוד שם יומם ולילה. ולבוא לפניו לדין, ולשאל איסור והיתר, וכל שכן ספיקותיהם. וקאמ' להו משה לישראל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה, כלומר, שלא יוציאו מרשותם עוד נדבה להביאה אל מחנה לוייה, וכדכתי' ויכלא העם מהביא, נמצא שקורא הוצאה מלאכה, אע"פ שאין בה טורח מרובה, שיש מישראל שהיה מתנדב עלה של זהב או גרגיר למלאכת המשכן וקא קרי ליה (מלאכת הם) [מלאכה] הכי נמי כשנכתב בשבת לא תעשה כל מלאכה, הוצאה בכלל מלאכה היא והכנסה תולדה לה. וכן זורק ארבע אמות ברשות הרבים (לה וכן זורק ד' אמות ברשות הרבים) או מעביר ד' אמות ברשות רבים. הרי אלו אבות מלאכות וכו', ומקשי' בגמ' [ע"ה, ב'] למה לי למיהדר ומתני אלו אבות מלאכות הא תנא להו כולהו. ומשני אלו למעוטי
מדר' אליעזר דמחייב תולדה במקום אב, קמ"ל דמי שעשה אלו הארבעים חסר אחת עם כל תולדותיהן לא מיחייב,
אלא כחשבון האבות. אע"ג דסתים נמי לעיל לאפוקי מדעתו
של ר' אליעזר, כדקתני העושה מלאכות הרבה מעין
מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה, שמוסיף עליהם שתים, שובט ומדקדק, קמ"ל דשובט ומדקדק תולדות הן, דשובט תולדות מיסך. ומדקדק תולדות אורג. שובט, משוה השתי בכרכר, שקורין ריול. מדקדק, כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות הרבה כדי לישבו שלא יהיה מתוח יתר מדאי, שהמתיחה מעכבתו מלהתחבר יפה על הארוג. שובט הוא בכלל מיסך ממש, שמסדר חוטי השתי, ומדקדק בכלל אורג. ולא דמי לזורה ובורר ומדקא חשבינן להו בשלשה אבות מלאכות אע"ג דדמי להדדי, דהתם בשלשה ענינין הן, דזה בקשין וזה בצרורות וזה קמח.
[שבת ס"ח ע"א] העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, דהיינו אב וכל תולדות דידיה שהן רבות ולא נודע לו בנתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת, דחשבינן ליה כאילו חוזר ועושה האב כמה פעמים בהעלם אחת שאינו חייב אלא חטאת אחת, ולעולם אין חילוק חטאות להעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין זה את זה, כגון זרע וקצר, או חלב ודם, או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת, דאמרי' ימים שבנתיים הוו ידיעה לחלק וידיעה היה לו בנתיים. וכללא דנקטינן במשנה זו דבזדון שבת ושגגת מלאכות, דאיכא שגגות טובא, מיחייב על כל מלאכה ומלאכה. ובשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת, דהא ליכא שגגות הרבה אלא חדא שגגה ונפקא לן מקראי בגמ'.
<h2>דף יב:</h2>
[שבת ק"ה ע"א] הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, שנודע לו בנתיים ששבת היה וישכח שהיה שבת בנתים כדי לידע, הוה ליה כשתי העלמות. רבן גמליאל מיחייב, דסבירא ליה אין ידיעה לחצי שיעור. אע"ג דידיעה מחלקת בין שני זיתי חלב לחייב שתים, אם נודע לו על האי ראשון קודם שאכל את השני ולא מיפטר בקרבן אחד, אבל בחצי זית מצטרפין אע"פ שנודע לו בנתיים. ורבנן פוטרין, שהידיעה חולקת אותם וההרחקה הגדולה מחלקתן.
<h2>דף טז:</h2>
[שבת ס"ז ע"ב] כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח וכו', מפורש בגמ' דלהכי תני כלל גדול משום דקא בעי למיתנא סיפא, ועוד כלל אחר אמרו בשבת כל הכשר להצניע וכוליה, באותו כלל לא כלל בו כי אם שני דברים ובהאי כלל כולל ארבעה דברים שדינן חלוק בין זה לזה. אי נמי אורחיה דתנא למיתני כלל גדול דהכי נמי אשכחן בשביעית [פרק ז' א'] דתני כלל גדול (ובבכרות דתני כלל גדול) ו[ב]מעשר ובכולהו איכא טעמא בגמ' [ס"ח א']. כל השוכח עיקר שבת, כסבור אין שבת בתורה שלא נאסר מעולם לישראל. [בגליון: פי' השוכח עיקר שבת כסבור אין שבת בתורה ומתני' בהכיר ולבסוף שכח והוא הדין לתינוק שנשבה לבין הגויים וגר שנתגייר בין הגויים דהוי כהכיר ולבסוף שכח] ועשה מלאכות הרבה בכל שבת ושבת, וכך היה משפטו שבתות הרבה ולא נודע לו אלא לזמן מרובה, אינו חייב מכל מה שעשה אלא חטאת אחת. בגמ' יליף לה מדכתיב שמירה אחת לשבתות הרבה דכתיב את שבתותי תשמרו שמירה אחת לשבתות הרבה, וכתי' במקום אחר, ושמרו בני ישראל את השבת, שמירה לכל שבת ושבת, כלומר, שחייב קרבן אחד על כל שבת ושבת, ומסתברא דכתיב שמירה על הרבה שבתות על כי האי גונא כתי', דכולא חדא שגגה הוא וקרבן שוגג קא אתי. היודע עיקר שבת, שיש (ב)שבת ונאסרו בה ארבעים אבות מלאכות ויודע שבכל שמונת [צ"ל: שבעת] ימים שבעולם שיום אחד אסור בעשיית מלאכה, אלא שלא נתן אל לבו אי זהו יום שבת. ועשה מלאכות הרבה, ברוב שבתות על ידי שגגת שבת, ששכח שהיום ההוא שבת ולא נודע לו בנתים שחטא כלל. חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת לכל שבת, אע"פ שלא נודע לו בין שבת ושבת, נמצא שהעלם אחד הוא, אפילו הכי מיחייב על כל שבת בפני עצמו, משום דאמרי' ימים שבנתיים הוו ידיעה לחלק, שאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום יום שבת היה. אי נמי שהרי גם הוא היה יודע שאי אפשר בלא שבת ושמנת [צ"ל: ששת] ימים ביניהם אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו. ושגגה קמיתא משום שבת הוא הואי, והא אתידיע לו ביני ביני, הילכך כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה היא, שהרי נודע לו בנתיים. ומיהו מלאכות הרבה שבכל שבת ושבת לא מיחייב אלא חדא, דכולה שבת חדא שגגה היא [גליון: ומשום הכי חשבי' ליה מלאכות הרבה כמלאכה חדא משום] דהא לא היה מסתפק במלאכות שהרי לא יודע הוא שהמלאכות אסורות, אלא אשבת הוא דשגג, על זה כתי' שמירה לכל שבת ושבת. היודע שהיא שבת. כלומר, שהיום שבת ואסור בעשרים מלאכות ועשה אותם העשרים הנשארים, שלא היה יודע שהיו אסורות, ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, הן וכל תולדותיהן, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת. ואע"פ שחזר וכפלה כמה שבתות כולה חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בנתיים. ולענין שגגת שבת הוא דאיכא ימים שבנתיים והויין ידיעה לחלק, אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרי' הכי, דמשום ימים שבנתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואי זו מותרת, אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. והלכך מיחייב עשרים חטאות ולא יותר, שהרי בהעלמה אחת חזר ועשאן כמה פעמים. אבל בחטאת אחת לא מיפטר על כל מה שחטא בשבת אחת, דהא שגגתו לא היתה שגגה אחת, דהיינו בשבת, אבל שגגות הרבה היו לו מכל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, על כן חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה, וזהו עשרים חטאות כמספרי המלאכות שנתעלמו ממנו. וכיון שלא היה ידיעה בנתיים אע"פ שחזר וכפלם כמה פעמים בכמה שבתות, אינו חייב כי אם כ' חטאות, כדין מי שאכל כזית חלב בכל יום ויום ולא נודע בנתיים דסגי ליה בחטאת אחת. והאי דנקט אב מלאכה לאו למעוטי תולדות, דהוא הדין לתולדות, כלומר, שאם לא חטא אלא בתולדות של כל אחת ואחת מן העשרים מלאכות שהיה שכוח בהם, דמחייב עשרים חטאות, אלא למעוטי בא שאע"פ שעשה כל אותן עשרים הם ותולדותיהן כולן לא מיחייב אלא עשרים, כדאמרי' בסמוך דעל אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא אחת.
[שבת ס"ח ע"א] העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, דהיינו אב וכל תולדות דידיה שהן רבות ולא נודע לו בנתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת, דחשבינן ליה כאילו חוזר ועושה האב כמה פעמים בהעלם אחת שאינו חייב אלא חטאת אחת, ולעולם אין חילוק חטאות להעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין זה את זה, כגון זרע וקצר, או חלב ודם, או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת, דאמרי' ימים שבנתיים הוו ידיעה לחלק וידיעה היה לו בנתיים. וכללא דנקטינן במשנה זו דבזדון שבת ושגגת מלאכות, דאיכא שגגות טובא, מיחייב על כל מלאכה ומלאכה. ובשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת, דהא ליכא שגגות הרבה אלא חדא שגגה ונפקא לן מקראי בגמ'.
[שבת ק"ה ע"א] הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, שנודע לו בנתיים ששבת היה וישכח שהיה שבת בנתים כדי לידע, הוה ליה כשתי העלמות. רבן גמליאל מיחייב, דסבירא ליה אין ידיעה לחצי שיעור. אע"ג דידיעה מחלקת בין שני זיתי חלב לחייב שתים, אם נודע לו על האי ראשון קודם שאכל את השני ולא מיפטר בקרבן אחד, אבל בחצי זית מצטרפין אע"פ שנודע לו בנתיים. ורבנן פוטרין, שהידיעה חולקת אותם וההרחקה הגדולה מחלקתן.
<h2>דף יז.</h2>
[שבת ק"ה ע"א] ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין וכו', ר' אליעזר לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות, דתנן [לעיל ע"ג א'] בהו האורג שני חוטין, ואתא ר' אליעזר לאיפלוגי דלא מחייב אלא בשלשה, אם זו תחלתו של בגד. אבל אם מערב שבת ארג בו משלש חוטין ולמעלה והוא הוסיף עליהם בשבת אפילו אחד מיחייב, שראוי להיות להצטרף עם השאר. מיקל ר' אליעזר בתחלה ומחמיר באמצע הבגד. וחכמים מחמירין בתחלתו ומקילין באמצעיתו, אבל בהשלמת הבגד ליכא מאן דפליג דבחוט מיחייב.
<h2>דף יט:</h2>
[שבת ק"ה ע"א] ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין וכו', ר' אליעזר לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות, דתנן [לעיל ע"ג א'] בהו האורג שני חוטין, ואתא ר' אליעזר לאיפלוגי דלא מחייב אלא בשלשה, אם זו תחלתו של בגד. אבל אם מערב שבת ארג בו משלש חוטין ולמעלה והוא הוסיף עליהם בשבת אפילו אחד מיחייב, שראוי להיות להצטרף עם השאר. מיקל ר' אליעזר בתחלה ומחמיר באמצע הבגד. וחכמים מחמירין בתחלתו ומקילין באמצעיתו, אבל בהשלמת הבגד ליכא מאן דפליג דבחוט מיחייב.
[שבת קל"ז ע"א] מי שיש לו שני תינוקות וכו', ושכח ומל את של אחר השבת בשבת ונמצא שהקדים המצוה וטועה בדבר מצוה הוא ולא עשה מצוה ולדברי הכל חייב. ושכח ומל את של ערב שבת בשבת ונמצא שטעה בדבר ועשה מצוה, אבל לא כהלכה, דמילה בזמנה דחיא שבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, דמביום השמיני קא מרבינן דדחי שבת ודוקא שמיני ולא תשיעי. ר' אליעזר מחייב, ואעפ"י שטועה בדבר מצוה הוא כיון שלא עשה אותה חייב. ור' יהושע פוטר, דסבירא ליה כיון שברשות ב"ד התחיל לפי דעתו פטור הוא.
